הרצאתי על חובת תום הלב בהליכי רכש, בכנס בגני התערוכה, שבו השתתפו כמאתיים וחמישים מנהלי רכש מהמגזר הציבורי והפרטי. אחד המשתתפים, פקיד בעירייה מסוימת, שאל אותי האם קיימת חובה משפטית למסור הודעה למתמודדים בהליכי בל"מ (בקשות להצעות מחיר), שלא זכו – על אי הזכייה? שאלה זו באה בעקבות נוהג שאומץ באותה עירייה, שלא למסור הודעות על אי זכייה, בנימוק שאין מדובר ב"מכרז פומבי" ולכן לא קיימת חובה מפורשת על כך בחוק או בתקנות.
בעקבות נוהג זה, מתמודדים שלא זכו וגילו זאת כעבור זמן, החלו לבוא בטענות אל העירייה. מסתבר עוד, שכפועל יוצא מהנוהג האמור, חלה ירידה דראסטית במספר המתמודדים הנכונים להתמודד על התקשרויות עם העירייה בהליכים תחרותיים שאינם נופלים בתוך הגדרת המושג "מכרז פומבי", מה שמייקר מאוד את עלויות הרכש של אותה עירייה (עובדה שהציקה לאותו פקיד).
תשובתי היא, שקיימת חובת מסירת הודעה על אי זכייה בכל הליך תחרותי, גם אם הוא אינו בגדר "מכרז פומבי". לחובה זו מספר טעמים, אחד מהם נעוץ בחובת תום הלב: למתמודדים קיימת זכות לעיין במסמכים ו"לערער" לבית המשפט. חובת תום הלב מופרת כאשר העירייה מכבידה על מימוש זכויות המתמודדים בנוהגה הפסול, האמור.
בעיקרו של דבר, הסיפור מלמד, שמתמודדים יודעים "להעניש", בהדרת רגליים, בגין התנהגות בלתי הוגנת. רשויות, אשר נוהגות בחוסר הגינות כלפי ספקיהן, משלמות ביוקר עבור מוצרים ושירותים שהן יכולות לרכוש בזול, בהליכים הוגנים. חבל שאנו, האזרחים משלמים את המחיר.